דחיית ערעור כנגד החלטת נשיא בימ"ש השלום להעברת תיק אזרחי מבימ"ש השלום בק"ש לבימ"ש בצפת משקולים מערכתיים

בפניי ערעור הנוגע להחלטת כבוד נשיא בית משפט השלום במחוז צפון (כב' השופט ג'ורג' אזולאי) אשר ניתנה ביום 4.4.13 ובמסגרתה דחה את בקשת המערערים, בעיון חוזר, שעניינה העברת תיקים אזרחיים מביהמ"ש השלום בקריית שמונה אל ביהמ"ש השלום בצפת וזאת לנטען, בהעדר סמכות.

א.         רקע עובדתי  בתמצית:

ראשיתו של ההליך, ביום 11.12.12, עת הגישו המערערים תביעה אזרחית לביהמ"ש השלום בקרית שמונה, (ת.א 20927-12-12) (להלן: "התביעה קמא").

בו ביום ובטרם החל הדיון, הורה הנשיא אזולאי על העברת התביעה קמא לדיון בביהמ"ש השלום בצפת וזאת  מטעמים של שיקולים מערכתיים ומכוח סמכותו הקבועה בסעיף 49 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד 1984 (להלן: "החוק" או "חוק בתי המשפט"), כמפורט בהחלטתו.

על ההחלטת הנשיא אזולאי, מיום 11.12.12, הגישו המערערים בקשה לעיון חוזר, אשר נדחתה כאמור ומכאן הערעור.  

ב.         תמצית טענות המערערים:

לנטען ע"י המערערים, התביעה קמא הועברה לביהמ"ש השלום בצפת, במסגרת החלטה גורפת של הנשיא אזולאי לסגור את המחלקה האזרחית בבית המשפט בקריית שמונה, זאת לכאורה מכוח סעיף 49 לחוק ויש בכך חריגה מסמכות היות ואין מדובר "בויסות עומסים" שהרי אין כל עומס בבית המשפט בקרית שמונה.  פרשנותו של כב' הנשיא את סעיף 49 לחוק, לפיה מסורה לו סמכות גורפת ובלתי מסויגת להעביר עניין מסוים מטעמי ניהול מחוז- שגויה.

לטענת המערערים, כפועל יוצא מפרשנות כב' הנשיא אזולאי, מוקנית לו סמכות רחבה הכוללת סמכות מנהלית לסגור מחלקות שלמות במחוז מבלי שנדרש ליתן החלטה שיפוטית בכל הליך בנפרד ואין לכך תימוכין.

עוד נטען כי האמור ברע"א 7549/11 מ"י נ' אומימה חאמד (23.2.12), (להלן: "פס"ד אומימה"), תומך דווקא בטענות המערערים, לפיהן אין מדובר בסמכות גורפת אלא בשיקולי בסיס, להבדיל מסמכות המחוקק או הרשות המבצעת לסגור בית משפט או מחלקה שלמה.

לנטען, פרשנות הנשיא אזולאי פוגעת בעיקרון הפרדת הרשויות.

המערערים טוענים לפגיעה בכלל הבסיסי, לפיו תובע רשאי להגיש תביעה לכל אחד מבתי משפט השלום באותו איזור שיפוט. סמכות ההעברה ניתנה לנשיא רק לגבי סוג מסוים של הליכים להבדיל מסמכות גורפת לגבי כל ההליכים האזרחיים, סמכות אשר עומדת בניגוד לשכל ישר ולסבירות. הזכות לבחור את בית המשפט הינה זכות דיונית מהותית הקשורה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו והנימוקים שהובאו בהחלטת הנשיא לצורכי העברת התביעה קמא, אינם נכונים עובדתית ומשפטית.     

אין מקור חקיקתי לסמכות הגורפת של כב' הנשיא אזולאי, בשים לב להוראות חוק יסוד השפיטה.

לנטען, גם הסמכות המנהלית של מנהל בתי המשפט (הקבועה בסעיף 78א לחוק) מסויגת ומכאן מתחדדת חוסר סמכותו של הנשיא אזולאי לסגור מחלקה שלמה בבית משפט.

המערערים מוסיפים וטוענים כי בהחלטה לגביה הוגשה בקשה לעיון חוזר לא נמצאו הנימוקים לעניין מדדי ההעברה המקובלים של ויסות.

מאזן הנוחות מצביע באופן מובהק כי יש לבטל את החלטת הנשיא אזולאי, אשר פוגעת פגיעה בלתי מידתית בתושבי הגליל העליון ותגרום להם הוצאות וטרחה רבה.

ג.         המשיבים:  (מחצור הגלילית בעצמם) השאירו את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט.

ד.         דיון והכרעה:

1.         לא אחת, נדונה הסוגיה בדבר חשיבותם ומהותם של כללי הסמכות המקומית, כאשר בבסיסם מעוגנת זכותו של בעל דין לבחור לו את בית המשפט המתאים לו, בכפוף כמובן לכללי הסמכות העניינית ולהוראות החוק והתקנות.  

המחוקק הראשי ומחוקק המשנה קבעו הסדרים מדויקים ומפורטים באשר לשאלה היכן צריך להידון נושא זה או אחר, כמפורט בתקנות 3-7 לתקנות סדר הדין האזרחי (נוסח משולב) התשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות"). כללים אלו של סמכות מקומית מבוססים לרוב על זיקות בין נושא הדיון או הצדדים לו, לבין בית המשפט הנדון ובאים הם להגשים תכליות משל עצמם. מכאן, שלא על נקלה יועבר מקום הדיון תוך ייתור הכללים שנקבעו בדין לעניין הסמכות המקומית (ראה: אורי גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית עמוד 34,  בש"פ 11637/04 מ"י נ' יצחק זוזיאשווילי, נט (4) 229 (9.2.2005), (להלן: "פרשת זוזיאשווילי").